שושי, אחות מקיבוץ צאלים, לא דמיינה לעצמה כמה הקיבוץ שלה יזדקק לשירותיה באותה שבת מזוויעה של השבעה באוקטובר.
באותו הבוקר היא יצאה החוצה מביתה שממוקם ליד שער היישוב והבחינה בקרוב ל-400 איש, חלקם מדממים, חלקם ירויים ופצועים, חלקם נוסעים במכוניות ירויות – נוהרים לתוך הקיבוץ שלה ונואשים לעזרה.

שושי, אחות בבית החולים השיקומי "עדי נגב", ששהתה בביתה באותה שבת רצחנית, רצה מיד למרפאת הקיבוץ לסייע לצוות האחיות הקבוע.
אלו המראות שהתגלו בפניה: "אני מגיעה למרפאה, האחיות הקבועות כבר מקבלות את הפצועים, מטפלות בהם ומכניסות עוד ירוי, עוד ירויה, ואנחנו ממיינות אותם – מי שעם כדור או מדמם מטפלות, ומי שפצוע קשה מנסות לפנות. היו כמה פצועים קשה. את השאר הובילו לחדר האוכל, יש בו שלוש קומות – כך שיש מקום. פיזרו להם מזרונים ומנהלת הקהילה שלנו תפעלה פה אירוע שאני לא מאמינה עליו ועל סדר הגודל שלו. עד היום אני מנערת את הראש ולא מבינים אם זה קרה או לא".

בתום שעות של טיפול אינטנסיבי בפצועים רבים שושי מסכמת: "אני לא רוצה להגיד עלינו שאנחנו גיבורות כי הגיבורים הם אלה ששמרו עלינו בחזית".
עבורנו היא גיבורה אמיתית.

לכתבה המלאה באתר "את"