מה הביא אותך לתחום האֲחָיוּת?

מגיל 15 התחלתי להתנדב במד"א והתאהבתי בעולם הרפואה. את התואר שלי באֲחָיוּת ביצעתי במסגרת מסלול "פסגה", באוניברסיטת תל אביב ובית החולים "וולפסון". מרגע שהתחלתי את הלימודים, התאהבתי במקצוע.

במהלך השירות נתקלתי במקרים מעניינים ומאתגרים רבים, אך אחד נחקק בזיכרוני יותר מכולם: במהלך גיוס תצפיתניות, הגיעה חיילת עם חשד לסכרת סוג 1. פינינו אותה למיון עם חשד ל-DKA. באותו הערב שוחררה החיילת בחזרה אלינו, כאשר היא ומשפחתה נמצאים בהכחשה מוחלטת למצבה. החיילת הגיעה אליי ללא ציוד מתאים להזרקת האינסולין, ובחוסר ידע על מחלתה והטיפול בה.

בעזרת שילוב גורמים צבאיים הצלחנו לקבוע לחיילת תור למכון האנדוקריני בשיבא כבר ביום למחרת. ביצעתי לחיילת הדרכה מלאה בנושא מחלת הסכרת, טיפול באינסולין, זיהוי סימנים במצבי קיצון ותזונה מתאימה עבורה. החיילת ישנה בחדר תחת השגחה וזכתה לסביבה תומכת שיודעת לענות על צרכיה.
לאחר אישורה של החיילת, יצרתי קשר עם הוריה, הסברתי להם על מצב בתם, נתתי להם ולחיילת את מספר הטלפון האישי שלי ווידאתי כי אחד ההורים יגיע לביה"ח ללוות אותה. עד להגעת החיילת לשיבא דאגתי כי היא תלווה בחובשת ובכלל הציוד לו היא זקוקה לנסיעה הארוכה שציפתה לה. אני שמחה לספר כי כיום החיילת מתנדבת לשירות צבאי בצבא ההגנה לישראל.

איפה את היום?

כיום אני משרתת בצה"ל כאחות ראשונית, בבית הספר להגנת הגבולות הממוקם בערבה. אני מרגישה שהעיסוק באֲחָיוּת מאפשר לי לממש הלכה למעשה את המשפט של הרב קוק, שמלווה אותי מאז ומתמיד: "אי אפשר לו לאדם לחיות, לא בשכל לבדו ולא ברגש לבדו. תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש".