התחלתי את הקריירה המקצועית שלי לפני 27 שנים במחלקה אורתופדית-אונקולוגית בסורוקה עוד כסטודנטית לאֲחָיוּת בסוף השנה השנייה ללימודיי. קפיצה למים עמוקים. משם המשכתי למחלקה האורתופדית ואחר כך עברתי לקהילה.

איפה את היום?

לפני כ-8 שנים עברתי ליחידת הוספיס בית. בתפיסת התפקיד שלי יש משמעות גדולה בטיפול וליווי המטופל ומשפחתו בשלבים האחרונים של חייו. היום ההתמקדות בתחום הטיפול התומך היא בשיפור איכות החיים של המטופל. התוצאות שהן לעיתים מיידיות מאוד מספקות.
העבודה היא מאתגרת. אין תוכנית טיפול שדומה לאחרת: כל מטופל הוא בפני עצמו, עם סיפור חיים שלם וסוגיות טיפוליות ייחודיות. לכן לכל מטופל נתפר מענה שונה המותאם עבורו.
העבודה היא סביב השעון 24/7. המחויבות היא עצומה. מחוז דרום הוא הגדול ביותר בארץ מבחינת פריסה גאוגרפית. תמהיל המטופלים הוא מגוון וכולל מגזרים : דתיים, חילוניים, המגזר הבדואי - בישובים מוכרים ובלתי מוכרים, ועוד. השירות הוא שווה לכולם ודורש התאמה תרבותית. הצוותים מגיעים לערים, יישובים, קיבוצים, מושבים וכפרים.

מיקרים רבים נצרבו בזיכרוני, ביניהם אותה אישה יקרה, ניצולת שואה בת 90 בזמן קבלתה ליחידה. היא הייתה מאוד סימפטומטית אך הצלחנו לאזן אותה באופן שהעניק לה עוד 7 חודשי איכות חיים נפלאה, עם שיפור משמעותי ביכולת התפקודית ובמצב הכללי.
בימים האחרונים לחייה היא ערכה "מסיבת פרידה" שבה היא הזמינה את שלושת ילדיה ו 10 נכדיה ונפרדה מכול אחד מיקיריה באופן אישי. למחרת היא ביקשה ממני לבוא להקל עליה כי היא כבר לא יכולה להמשיך ומרגישה שהסוף קרב. הענקתי לה טיפול מקל וכשנפרדתי ממנה היא אמרה לי משפט שלא אשכח לעולם: "תודה שעמדת בהבטחה שלך והיית כאן בשבילי". למחרת היא נפטרה, בשקט ושלווה, בדיוק ביום ההולדת שלי...