צופיה מספרת:

"התעוררנו לבוקר של הפגזות בעוטף עזה.
לאט לאט אנחנו מקבלים ידיעות ומבינים שזה לא דומה לשום דבר שחווינו.

באים לקרוא לי לחמ"ל הרפואי ובדרך אני מבינה שמדובר בהרבה יותר מקצת פצועים.
היו לי בדיוק חמש דקות להתפרק מלראות את אחי מיכאל פצוע קשה אך בהכרה. ואז לאסוף את עצמי כי אין זמן.

מלווה את אחי באמבולנס למנחת מסוקים. מבקשת רק להגיד לו שלום אחרון, רואה אותו נושם כבר בקושי ומיוסר.
עם דמעות בעיניים חזרתי לחמ"ל. שם התקבלה הודעה על יולדת - שזה התחום שלי. סוף סוף. אם כבר, אז שיהיה לפחות חיים חדשים".