נירית מספרת:
"כבר נפרדתי ממשפחתי. לא חשבתי שאפשר לצאת משם בחיים."

נירית התגוררה בבארי כחמש שנים וטיפלה בכל 1,200 התושבים, מתינוק עד זקן.
"להיות האחות של הקיבוץ זה להיות כמו הבת של כולם, האחות של כולם, מרגישה כאילו נולדתי במקום הזה", היא מוסיפה.

כשהחל הטבח נירית נלחמה במשך שעות להציל חיים, אלא שאז נאלצה להתחבא כי מחבלים רבים זרקו רימונים וירו בלי הפסקה, תוך כדי שהיא שולחת הודעת פרידה למשפחתה.
אחרי שעתיים בהן התחבאה וישבה מכווצת ללא תזוזה, שמעה בקשר עברית וחולצה על ידי חייל צה"ל, אלא שאז לא הסכימה להתפנות וחזרה לחלץ את משפחתה.

כתבה על סיפורה של נירית