מה הביא אותך לתחום האֲחָיוּת?

כשהייתי בת 18 התנדבתי במסגרת שנת שירות לסייע לאחראי המתנדבים של מד"א בירושלים.
מדי בוקר בתחנת האמבולנסים נשמעת אזעקה לצורך תירגול הצוותים להקפצה באירוע רב נפגעים.
לאחר הישמע האזעקה, ברוב המקרים עולה המוקדנית וכורזת "תרגיל, תרגיל".

באותה תקופה ירושלים חוותה מתקפת פיגועים קשה בסגנון מטעני חבלה המונחים בעיקר באוטובוסים, וגבתה פצועים והרוגים רבים.

בבוקר גורלי אחד, האזעקה נשמעה וזה לא היה תרגיל. אספתי את עצמי לניידת והגענו למקום במהירות, כך שלא עברה עדיין מחשבה אחת בראשי. השטח היה נורא. הצעקות והריחות מלווים אותי עד היום.
אספנו את הפצוע הקשה ביותר ונסענו איתו להדסה עין כרם. האחות האחראית של חדר הטראומה הגב׳ אתי בן יעקב קיבלה אותנו, ומיד כל הצוות חש לטפל בפצוע. ואני, מתנדבת צעירה, נשארתי המומה בצד.

אחרי שסיימה ביחד עם הצוות לטפל בפצוע, אתי התבוננה עלי והבינה בשניה אחת הכל. היא לקחה אותי מיד לחדרה, הביאה את העובדת הסוציאלית שתדבר איתי וידעה בדיוק מה צריך לעשות, בעוד אני מצד אחד מנסה לעכל את החוויה ומצויה עדיין בשוק, ומצד שני הולכת ונרקמת בי ידיעה ברורה: אני מבינה שאני רוצה להיות אחות כמו אתי, אחת שיודעת לנצח על התזמורת של הטיפול בפצוע אבל גם עירנית לאחר, יודעת להיות הכי מקצועית שיש אבל גם לחבק ולומר את המילים הנכונות. זה היה הרגע שבו החלטתי להיות אחות.

איפה את היום?

סיימתי את לימודיי בחוג לאֲחָיוּת בבית החולים שיבא תל השומר.