מה הביא אותך לתחום האֲחָיוּת?

גדלתי עם אמא שהיא אחות וכשהייתי קטנה לא הבנתי למה היא תמיד בבית חולים, למה היא לא לוקחת אותי מהגן, למה היא חוזרת עם עיניים אדומות הביתה ובעיקר – למה היא דואגת כל כך?
תמיד ניסיתי להבין מה זה אומר – היא לא בדיוק רופאה, האם היא עוזרת לרופא? הכרתי את כל הסטיגמות המתלוות. כשהגעתי לשלב שבו צריך להחליט מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, המשיכה שלי לאֲחָיוּת הייתה טבעית.

הסתכלתי אחורה והבנתי הכל – אמא שלי פשוט אהבה את זה. היתה בה אכפתיות גדולה מהמטופלים שלה והיא השקיעה בהם המון, כאבה את כאבם ובמקביל ניסתה לשמור עלי מהמציאות היום יומית של הכאב. הבנתי שאני רוצה להיות כזו.

איפה את היום?

כשאנשים שואלים אותי "למה שלא תנסי רפואה?" אני עונה בגאווה – "כי בחרתי ללמוד אֲחָיוּת!" אני לא מישהי שניסתה להתקבל לרפואה, אני רוצה להיות אחות.

כיום אני סטודנטית לאֲחָיוּת באוניברסיטת תל אביב ושיינברון, וחולמת להיות אחת שהולכת בבוקר לעבודה בתחושת שליחות ענקית, מנסה להיות אחות מטפלת בעלת אוזן קשבת ומכילה, דואגת ונמצאת שם ברגעים הקשים, להעלות חיוך על פני המטופלים ובני המשפחות שלהם, לדאוג שלא יכאב, אחת שיודעת הכל על המטופל ותשקיע בו את כל כולה, ובעיקר אחת שלא משנה מה יגידו על המקצוע שלה – היא גאה בו.