"האתגר הראשון שלי היה להתרגל לעבודה במיגון מלא במתחם הבידוד: חליפה, ערדליים, כפפות כפולות, מסיכה ומגן פנים. קשה לנשום, הראש כואב, אדים מצטברים על מגן הפנים ולעיתים אף קשה לראות, קשה לשמוע אחד את השני וצריך להתקרב כדי לדבר.

החולים קשים מאוד, חלקם צעירים יותר ממני. כל שיפור במצבם מביא לתקווה ואופטימיות וכל החמרה במצבם מביאה לייאוש, תסכול ועצב.

מטרידה אותי המחשבה שהמטופלים הולכים לעולמם לבד, ללא בני משפחתם לידם, מבלי לשמוע מעבר למעמקי התרדמה את קולות בני משפחתם ולהרגיש את היד המלטפת והמוכרת המבקשת לחבק ולעודד. אז אני מדברת אליהם, מנסה להרגיע, להסביר היכן הם נמצאים. אפילו אם הסיכוי נמוך שהם שומעים ומבינים אותי. למרות הקשיים אני חשה תחושת שליחות וגאווה לקחת חלק במערכה הזו, תקופה שלא אשכח לעולם וכולי תקווה שבקרוב נוכל לדבר עליה בלשון עבר".