"רבות דובר על הבדידות ועל האיסור להיפרד מחולי הקורונה המונשמים. אמצעי התקשורת הביאו בפנינו את כאב המשפחות על היעדר האפשרות להיפרד מיקיריהם ​ברגעיהם האחרונים, ללטף את ידם וללחוש באוזנם מילות אהבה. מצוקת הצוות הסיעודי שנעדר יכולת לגשת למשפחה האבלה ולחבקה הינו צד משמעותי וכאוב במסע הטיפול ובפרידה. ​

אנחנו, האחים והאחיות המחלקה שבתקופת שיגרה מקפידים לחבק, לאחוז ולתמוך, עומדים מהצד ובוכים את כאב המשפחות מהמרחק הנדרש, עוטים מסכות. בכל עת אחרת חיבוקינו והבעות פנינו הביאו לנחמה רגעית או פריקת הכאב הבלתי נסבל.

אלא שבימים אלה, ימי הקורונה, אמצעי המיגון הפכו לחלק מהבעות פנינו ומאישיותנו שלא מרצוננו. פנים מוסתרות, ואיסור כל קירבה ומגע בבני האנוש בהם אנו מטפלים, ללא יד ומגע תומך, שלנו, של הצוות בלבן. מן אויב שכזה, שנוטל באכזריות את יכולות הניחום והקרבה, משתק ומותיר אותנו במקומנו. האויב, שכמעט וקטל את החלק הארי של עבודתנו: את החיוך שמסיר דאגה ואת הליטוף שמרפא מכאוב. עומדים כך בסמוך למשפחות, שותפים, רחוקים וקרובים ומנחמים, בשקט ובמבט מחבק ואוהב, שאפילו לה -למסכה אין את הכוח להסתיר".