"בעקבות המגפה, נדרשנו לעטות על עצמינו חלוק, כפפות ומסכה לקראת בואו של כל מטופל. ​כל אמצעי המיגון האלו היוו איום ופחד כלפי המטופלים בכלל והילדים בפרט. ​עבורנו - הצוות, אמצעי המיגון הפכו לחוצצים המרחיקים אותנו מהמטופלים.

קשה לנחם ילד, כשמהמגע מתבצע דרך כפפות של גומי, ​להביע רגש בפני ילד כשהבעות הפנים מסתתרות מתחת למסכה, ​להסיח את דעתו של ילד, כשאי אפשר להשתמש בשיטות מסורתיות ומוכרות כמו לנפח בועות סבון, או לתת לו חיבוק מגן. התפיסה המקצועית שלי השתנתה במהלך התקופה הזו, כך שמאחות שחושבת כי היא חסינה ועמידה בפני גורמים מזהמים רבים, גיליתי את עצמי עומדת בעין הסערה, חשופה מאוד ובאי וודאות.

סיטואציה בולטת שזכורה לי, היא ביקור של ילד עם אביו שבא לקבל טיפול במחלקה שלנו. ​כשניגשתי ביחד עם עוד איש צוות רפואי אל הילד, האב ביקש מאתנו להוריד מסכות כי זה מפחיד את הילד שלו. ​מצד אחד הרגשתי מבולבלת מתגובת האב, שלא הבין כי אם אוריד את המסכה, אסכן את עצמי, את הילד שלו, אותו ואת המטופלים העתידיים. אך מצד שני, גם הרגשתי את כובד האחריות, שאני צריכה להגן על עצמי, על מנת שאוכל להעניק את הטיפול לאחרים. אנו למדים מידי יום כי השיטות המוכרות אינן יעילות עוד בתקופה מאתגרת זו.​

עלינו למצוא דרכים חדשות ובטוחות ליצור קשר עם המטופלים ולתת להם את הטיפול ההולם והחומל".